<h1>יראים סימן רע"ז</h1>
<h2>דף סא:</h2>
אמרינן למעלה שזב מטמא כלי חרש בהיסט ואפילו מוקף צמיד פתיל קאמר והכי אמרינן בנדה פ"א [ו' א'] מה היא מטמא כלי חרש המוקף צמיד פתיל ובגיטין בפ' הניזקין [ס"א ב'] אמרינן על כל כלי חרס המוקף צמיד פתיל וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה ויש לשאול דאמרינן פרק אמר ר"ע [שבת פ"ד ב'] מדרס כלי חרס טהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה פי' בכל ענינים טיהר הכתוב דהא הכא סתם כתיב הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור הוא ומעתה טהרנוהו מן מדרס משום דקרא סתם כתב היה לנו לטהרו מטומאת היסט קושיא זו שמעתי ואומר אני לא עיין המקשה בדבריו דשבת והכי פירושו וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' כלי מהאי קרא דרשינן בסוף פ"א דחולין [כ"ה א'] שכלי חרס מטמא מאוירו ואין מטמא מגבו מדרס דהוה ליה בצמיד פתיל ובכל כלי קאמר קרא איזה תשמיש שהיה לו ואפילו נתייחד למדרס ולישיבה טיהר הכתוב גבו אי מדרס כלי חרס [טמא] גבו טמא דלענין טומאת מדרס אין חילוק טהרת גב בשום מקום והכי פי' הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מטומאת מת שבה דבר הכתוב אלמא אינו מטמא מגבו מי לא עסקינן דבכל כלי קאמר אפילו נתייחד לישיבת אשתו וקאמר רחמנא טהור אלמא אין דין מדרס לכלי חרס שאם היה לו דין מדרס היה גבו כתוכו והיה טמא במת שכל דבר שהוא טמא מדרס אין לו דין תוך ואפי' אם היה לו תוך בטל תוכו כי נעשה מטעם יחודו לישיבה ככסא שאין לו תוך וטמא היה גבו במת אם היה לכלי חרס דין מדרס אבל לענין טומאת היסט לא בטל תוכו שמה שהוא מטמא בהיסט אינו אלא מטעם שנידון כאילו נוגע בתוכו כדתניא בת"כ וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ואשתו נדה דאמר רבא בשבת לאו דוקא דה"ה אם היה מיוחד לאשתו טהורה היינו למדים טהרת מדרס כלי חרס אבל רבותא קאמר שאפילו ראוי ליטמא בפעם הזאת טיהר הכתוב גבו לומר אין בו טומאת מדרס ומה שכתוב בתלמוד אשתו נדה הטעהו לפרש הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מכל טומאה לפיכך הקשה מטומאת היסט ולא היא דהכי פירושו הא יש צ"פ עליו טהור מטומאת מת האמור בענין מי לא עסקינן בכלי תשמיש (שאינו) [שהיה] מיוחד לכלי זה אבל מכל טומאות לא קאמר דמנא תימרא הא לא איירי קרא אלא בטומאת מת והיינו דתניא בנדה פ' בא סימן [מ"ט א'] כל המטמא מדרס מטמא טמא מת דכיון דטומאת מדרס אינו מטעם תוך הרי הוא טמא בכל טומאות שהרי יחודו למדרס נקרא כלי דכתיב וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל כלי מטמא בכל הטומאות האמורות אם לא היכא דמיעטן הכתוב טהרת גב בכלי חרס במקום שיש לו תשמיש תוך ופשוטי כלי עץ הלכך לפי שמפץ פשוטי כלי עץ הוצרך לומר טומאה בק"ו מפכים קטנים בב"ק פ' כיצד [כ"ה ב'] וכן פרש"י ז"ל בנדה שמטמא מדרס מטמא טמא מת מטעם שנקרא כלי למושב הזב וטמא מת לאו דוקא אלא דומיא דמדרס שהוא אב הטומאה והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס ראוי להיות אב הטומאה אם נגע בו מת או מטמא באהל המת ואיזהו כלי מדרס שאינו צריך ק"ו מפכים קטנים כגון שעשו בית קיבול למקום הישיבה ואין ראוי לישיבה אלא מטעם קיבולו לישיבתו כגון שעושין לקטנים ולחולים והכי פירושו כל המטמא מדרס בין יש בית קיבול לישיבה בין אין בית קיבול לישיבתו מטמא טמא מת אותו שיש לו בית קיבול לישיבה שנתייחדה לו מטעם שנקרא כלי מושב ואותו שאין לו בית קיבול לישיבתו היה לנו לטהרו בשרץ ובמת מטעם פשוטי כלי עץ דשק כתיב בשרץ ומת יליף מיניה בגזירה שוה דבגד ועור ההוא טמא מק"ו דפכין קטנים. אמרינן דזב מטמא בהיסט כלי חרס המוקף צ"פ ויש לשאול א"כ אפרוך ליה ק"ו ממוקף צ"פ דאמרינן בב"ק פ' כיצד מפץ במת מנין מפץ של עץ קאמר כדברי רש"י ולא של גמי כדברי רבינו יעקב ובמקום אחר [סי' תכ"א] פירשתי מנין לנו. מפץ במת אחרי שהוא פשוטי כלי עץ מנין טמאו במת ק"ו מפכין קטנים ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת השתא יש לומר כלי חרס המוקף צ"פ יוכיח שיש שטמא בזב בהסיטו וטהור במת. יש לתרץ דה"ק ק"ו ומה פכין קטנים שטהורין בזב בין במגעו בין בהסיטו טמא במת מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו אינו דין שמטמא במת השתא אינו יכול לומר כלי חרש המוקף צ"פ יוכיח כו' אף אני מביא מפץ אע"פ שמטמא בזב לא יטמא במת דמה לכלי חרש המוקף צ"פ שכן אינו טמא בזב אלא בהסיטו שהוא מגעו ככולו תאמר מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו הלכך ליכא למימר יוכיח. ואין לשאול למה צ"פ מטמא בהיסט הזב יותר מפכים קטנים והלא שניהם אינם ראוים למגע בשר הזב ותנן בעור והרוטב [קכ"ה א'] והנוגע והנושא את שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא הא לא קשיא צ"פ סופו להפתח ראוי למגע קרינא ביה כדתנן במס' (כלים) [עדיות פ"ב מ"ה] ומייתינן לה בביצה פ' המביא [ל"ב א'] אילפסין עירניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב ר"א בר צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן פירש אילפסין מחבות של חרש ומכוסות מלמעלה כמעשה ידי יוצר של חרס והקונה אותם עושה נקב לכל אחד לפי דעתו ולפי שסופו להפתח ראוי למגע קרינא ביה ואע"ג דאמור רבנן בסוף העור והרוטב [קכ"ט א'] כיפת שאור שייחדה לישיבה טמא כששימש מעשה עץ שימש חרס שיחדו למדרס לא מטמא מהאי טעמא דהא מיעטי' קרא בהדיא הא יש צ"פ עליו טהור ואפילו נתייחדה ולא איצטריך קרא לטהרו ממדרס אלא בנתייחד למדרס וא"ת גבי כיפת שאור איכא נמי מיעוטא דהא אין אוכלין נעשין אב הטומאה הנהו מוקמינן באוכלין שלא נתייחדו לישיבה ונגעו במת ותירוץ זה נכון ואמתי.
